עובד ומעסיק | עדכון פסיקה שבועי – גיליון מס' 1049

בית הדין האזורי

בוטלה זמנית פרישת חובה של מנהל בעירייה מחמת גיל, אפליה והיעדר שימוע

עובד חינוך ותיק בעירייה, שכיהן מספר שנים כמנהל מחלקת החינוך, פנה בבקשה לצו מניעה זמני נגד החלטת העירייה לסיים את העסקתו לאלתר עקב הגעתו לגיל פרישה, וזאת למרות שהגיש שלושה חודשים לפני הגיעו לגיל 67 בקשה להארכת כהונתו בתפקידו בשנה וחצי אשר אושרה בפה אחד על-ידי ועדת השירות של העירייה. המבקש טען כי מדובר בהחלטה שנגועה בהפליה מחמת גיל (גילנות), שנעשתה בחוסר תום לב וללא שימוע כדין. בעוד לשני עובדים בכירים בעירייה הוארך השירות. נפסק:

• לפרישה מהעבודה יש השלכות אישיות-נפשיות וחברתיות שליליות. הדברים חריפים יותר בימינו כאשר תוחלת החיים גדלה, בריאותו של האדם העובד נמשכת גם בגילאים מתקדמים ואדם מבוגר איתן בגופו ובנפשו נאלץ למרות סגולותיו ויכולותיו לפרוש מפעילות בשוק העבודה.
• כאשר עובד מביע רצון להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה, על המעסיק להפעיל שיקול דעת ענייני ובכובד ראש, הכולל התייחסות לנסיבות אישיות, תרומה לתפקיד ולמערכת, שיקולים מערכתיים וחלופה להמשך העסקה- וזאת מכוח חובות תום הלב וההגינות המוגברת ביחסי עבודה.
• משהמבקש הציג ראשית ראיה לכך שלא הייתה סיבה עניינית הנוגעת להתנהגותו או תפקודו המצדיקה את הפסקת עבודתו, הועבר הנטל לעירייה להוכיח שההחלטה לא הושפעה משיקול פסול של גיל. העירייה לא עמדה בנטל ופעלה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בית הדין התייחס ל"מודל ההכתמה" על פיו די כי שיקול אחד משיקולי המעסיק מבטא אפליה פסולה, כדי להחתים את ההחלטה כולה באפליה.
•  במכתב סיום ההעסקה ובטענות העירייה בזמן אמת הובהר כי סיבת הסיום היא ההגעה לגיל פרישה. רק במהלך עדות ראש העיר נטען לראשונה כי מדוברים בכשלים מקצועיים ובאי רצון להתייחס לכך במכתב כדי לא לפגוע בעובד. בית הדין קבע כי מדובר בגרסה מתפתחת והרחבת חזית אסורה שלא גובתה בראיות ומסמכים בזמן אמת, לכן לא ניתן לבסס עליה הצדקה להפסקת עבודה.
• בית הדין דחה את טענת העירייה לפיה התקיים שימוע אך לא נערך פרוטוקול בשל אותה צנעת הפרט ורצון שלא להביך את המבקש, וקבע כי בהיעדר ראיות בסיסיות, לא הוכח שנערך שימוע כדין.
• נקבע כי על אף שסעד של אכיפת יחסי עבודה אינו שכיח, אין לפרש בצמצום רב ובדווקנות מוחלטת את החריגים לכלל אי-כפיית יחסי עבודה, אלא לבצע איזון ומידתיות פרטנית בהתאם לנסיבות של כל מקרה. במקרה הזה בית הדין קבע כי מאזן הנוחות נטה לטובת אכיפת יחסי עבודה במסגרת סעד זמני, כיוון שהעירייה טרם קיבלה לשורותיה מנהל חליף והמשך העסקת המבקש ימשיך את הרצף החינוכי והמנהלי במחלקת החינוך ותורם לאינטרס הציבורי.
• בית הדין קיבל את הבקשה לסעד זמני, ביטל את החלטת העירייה על הפסקת עבודתו של המבקש וחייב את העירייה בהוצאות ושכ"ט בסך 10,000 ש"ח.