בית הדין הארצי
ארגון עובדים מפעלי ותיק גבר על הכרזת יציגות
מתחרה של ההסתדרות הלאומית
הארגון הארצי של עובדי החברה למתנ"סים ביקש להצהיר כי הוא הארגון היציג בחברה, לאחר שההסתדרות הלאומית טענה ליציגות בקרב כלל עובדי החברה. הלאומית טענה כי הארגון המפעלי אינו עומד בתנאים להכרה כארגון עובדים, ואילו הארגון טען כי הוא פועל כארגון יציג זה שנים וכי במועד ההכרזה אף ניהל עם החברה משא ומתן קיבוצי.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הבקשה בסכסוך בין-ארגוני, וקבע כי הארגון המפעלי הוא ארגון עובדים אותנטי ופעיל כי עמדה לו חזקת יציגות, וכי הלאומית הייתה מנועה מלהכריז על יציגות מתחרה בזמן שהתנהל משא ומתן קיבוצי בינו לבין החברה, ופסק:
• הארגון הוכיח פעילות קיבוצית בת 40 שנה, לרבות ניהול משאים ומתנים, חתימה על הסכמות קיבוציות ונקיטת צעדים ארגוניים, והוא מוכר כארגון עובדים אותנטי, כיוון שהוא עומד בכל מבחני הזיהוי בפסיקה של ארגון עובדים מתפקד.
• אין חובה שארגון עובדים בכלל, ובשרות הציבורי בפרט, יסדיר את היחסים הקיבוציים דווקא בהסכמים קיבוציים כדי ללמד שהארגון שחתם על הסדרים קיבוציים אינו ארגון עובדים.
• גם אם נפלו פגמים מסוימים בתקנון הארגון המפעלי, באופן ההצטרפות או בהתנהלות הפנימית, אין בהם כדי לשלול את מעמדו, שכן המבחן הוא מהותי ונבחן לפי פעילותו הקיבוצית ארוכת השנים.
• בין הארגון לחברה התנהל בפרק זמן סביר משא ומתן קיבוצי אותנטי בנושא מרכזי של תנאי העבודה, שלא נולד לצורך חסימת הכרזת היציגות החדשה. לכן, הארגון נהנה מחזקת יציגות ערב הכרזת הלאומית, וחלה מניעות שהכשילה את הכרזת היציגות המתחרה של הלאומית מכוח קיומו של המשא ומתן הקיבוצי עם הארגון.
• לפיכך נקבע כי נכון למועד הכרזת הלאומית, הארגון הוא הארגון היציג בחברה, והלאומית חויבה לשלם לו הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.
בפני כבוד השופטים: ממלא מקום הנשיא אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט אילן סופר, נציגת ציבור (עובדים): גב' ורדה אדוארדס, נציג ציבור (מעסיקים): מר דובי רם.
בית הדין האזורי
סעיף 14 הפוטר מעסיק מהשלמת פיצויי פיטורים
מחייב הסכמה מפורשת והכללה בהסכם עבודה
העובדת, שהועסקה כ-15 שנה כמנהלת משרד בחברה תבעה השלמת פיצויי פיטורים, בטענה שסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לא חל עליה. בית הדין קיבל את תביעתה ברכיב זה ופסק בתמצית:
• בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה, ולכן לא היה בנמצא מסמך חוזי הקובע באופן ברור ומפורש כי תשלומי המעסיקה לקופה באים במקום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14.
• הראיות הצביעו על כך שכבר בתחילת עבודתה נקלטה העובדת עם פוליסת ביטוח קיימת שלא כללה תחולה של סעיף 14. עדות זו נתמכה הן בעדות מייסד החברה והן בעדות סוכן הביטוח.
• העובדה שבשנת 2013 חתמה העובדת על "טופס 80" שבו סומן X ליד הרובריקה של סעיף 14, לא הספיקה כדי להחיל את הסעיף, מאחר שהדין מחייב הכללה מפורשת במסגרת הסכם עבודה ובצירוף נוסח האישור הכללי.
• בית הדין הדגיש כי גם ביצוע הפקדות בשיעור 8.33% לקרן הפיצויים אינו יכול להחליף את דרישות הדין לעניין הכללה מפורשת של סעיף 14.
• בנוסף, ניתן משקל למכתב משנת 2022 ולעדותו של מייסד החברה, שאישר כי סעיף 14 לא חל על העובדת, ובכך חיזק את המסקנה העובדתית והמשפטית.
• לפיכך, נקבע כי סעיף 14 אינו חל על יחסי עבודה בין הצדדים, והעובדת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים מעבר לסכומים שנצברו בקרן.
• המעסיקה חויבה לשלם לעובדת השלמת פיצויי פיטורים בסך 157,726 ₪, בניכוי הסכומים שנצברו לזכותה בקרן הפיצויים.
• בנוסף, המעסיק יישא בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
בפני כבוד השופטת , השופטת אביגיל בורוביץ, מר' יוסף דיין נציג ציבור (עובדים), מר יצחק אמור נציג ציבור (מעסיקים) .
מתכונת המזכר השבועי היא עדכון תמציתי ביותר של החידוש העיקרי בפסק דין או בחקיקה, והפניית המעוניין לפרטי העובדות, ההליכים וההלכות המשפטיות בפרסום המלא.
המזכר איננו בגדר יעוץ משפטי.
