עובד ומעסיק | עדכון פסיקה שבועי – גיליון מס' 1048

בית הדין האזורי

תקדים: הרחבת אחריות תום לב מעסיק להטרדה מינית במקום העבודה גם ממי שאיננו ממונה או עובד אחר אלא צד שלישי

התובעת שעבדה במחלקת הפסיכיאטרית בבית חולים ממשלתי תבעה את המדינה לפצותה בגין הטרדה מינית בוטה, מילולית ופיזית, מצד מטופל במחלקה סגורה לאחר שבית החולים התעלם מתלונתה והביא להתפטרותה בדין מפוטרת, בגין אירוע טראומטי קשה שפגע בה עמוקות. מדובר במטריד שאיננו ממונה על העובדת מטעם המעסיק ואיננו עובד אחר, אלא צד שלישי ליחסי עבודה אשר גרם לעובדת שהייתה בתחילת הריון לדימום קשה שהתברר כהפלה. בית הדין קיבל את תביעת העובדת, שהסתייעה בייצוג מטעם שדולת הנשים בישראל, ופסק לה פיצוי חלקי בסך 75,000 ₪ ו-15,000 ₪ הוצאות משפט. נפסק כך:

• החוק למניעת הטרדה מינית מחייב מעסיק "לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה על-ידי עובדו או על-ידי ממונה מטעמו אף אם איננו עובדו". כמו כן, המעסיק חייב לטפל בכל תלונה שמוגשת אליו, לפעול להפסקת ההטרדה, שאם לא כן הוא אחראי לפצות את הנפגע בגין עוולה אזרחית.
• אולם, לא מבחינת לשון החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית ולא מבחינת סמכות בית הדין לעבודה אין אחריות מעסיק להטרדה מינית של עובד או עובדת על-ידי צד שלישי שאיננו ממונה או עובד אחר.
• עם זאת, לא ניתן להשלים עם מצב בו עובד יהיה חשוף להטרדות מיניות במקום העבודה מצד גורם זר ליחסי העבודה, המצוי תדיר בסביבת העבודה, כגון מטופל בבית החולים או ספק שירותים, והמעסיק יהיה פטור מאחריות.
• מקום בו החוק חסר יש להשלים חסר זה מעקרונות היסוד של הדין הכללי, ובראשן חובת תום הלב המוגברת המוטלת על מעסיק כלפי עובדו לדאוג לו לסביבת עבודה ראויה ובטוחה ובכלל זה למנוע ולטפל בהטרדה מינית.
• מכלל העדויות בהליך עולה כי תלונת התובעת החמורה לא טופלה כראוי על-ידי המדינה. אף גורם לא נפגש עימה ולא שוחח עימה. נדחה ניסיון המדינה לתלות את היעדר הטיפול התלונה בגלל משבר הקורונה, ונפסק כי התובעת זכאית לפיצוי.
• למרות שהחוק להטרדה מינית לא חל על נסיבות התביעה בית הדין אימץ את הלך הרוח של החוק באשר לשיעור הפיצוי. הסכום המירבי שניתן לפסוק לפי החוק לנפגע, ללא הוכחת נזק, הוא 120,000 ₪. הסכום הראוי שנראה לבית הדין לפסוק לתובעת, לאור החוויה הקשה שעברה ואוזלת היד של המדינה בטיפול בתלונה, הוא 75,000 ₪.